החלטה בתיק רע"פ 1030/05

           זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו במעשים מגונים ובהטרדה מינית, ונתקבל ערעורה של המשיבה על זיכויו מעבירה נוספת של מעשים מגונים ועל קולת עונשו.

1.        המבקש עמד לדין בבית-המשפט השלום בתל אביב בגין עבירות של מעשים מגונים והטרדה מינית. על פי כתב האישום, נגע המבקש בהזדמנויות שונות במתלוננת ס.ש. אשר עבדה עמו בחברת תכשיטים, ברגליה, בידיה ובכתפיה בניגוד לרצונה ולמען גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. עוד נטען בכתב האישום כי בהזדמנויות שונות אמר המבקש לס.ש. "אתן הרוסיות פרימיטיביות, אתן באות לעבודה דרך זיון, רק מזדיינות" וכן אמר לה "את רוסיה מסריחה  תמצצי את הזין שלי, אני אלכלך אותך עד שיעיפו אותך מהעבודה". כמו כן, הואשם המבקש בכך שביצע מעשים מגונים במתלוננת נוספת בשם א.ס., אשר אף היא עבדה עמו בחברת התכשיטים, בכך שאחז בה בחזקה מאחור ונגע בחזה בלא הסכמתה ובכך שבהזדמנות אחרת, במהלך נסיעה ברכב, הניח את ידו על ברכיה ואמר לה "אולי נעבור דרך הבית שלי". המבקש מצידו כפר במיוחס לו בכתב האישום. לדבריו, שוחח עם המתלוננות שיחות בעלות אופי מיני, אולם זאת ביוזמת המתלוננות עצמן, שאף לימדו אותו קללות וביטויים בעלי אופי מיני בשפה הרוסית. המבקש ציין עוד כי בינו לבין ס.ש. פרץ סכסוך על רקע העובדה שס.ש. נהגה להביא תיירים לחנות אחרת במקום להביאם ישירות לחנות המפעל בו עבדו היא והמערער. המבקש הוסיף כי סיפר לממונה עליו אודות הסכסוך זמן קצר לאחר שנפגש עמו בעקבות תלונתה של ס.ש. וטען שסכסוך זה היווה מניע לעלילת השווא שטפלה עליו.

2.        בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' לידסקי) הרשיע את המבקש במעשה מגונה במתלוננת א.ס. ובהטרדה מינית של שתי המתלוננות. בית-המשפט קבע כי מהימנות עליו עדויותיהן של המתלוננות הן בשל התרשמותו מן העדויות עצמן והן נוכח התמיכה שנמצאה להן בעדויות אחרות ואף בעדות המבקש עצמו, אשר הודה, כאמור, כי בינו ובין המתלוננות הוחלפו דברים בעלי אופי מיני. בית-המשפט דחה את גרסת המבקש כבלתי מהימנה בציינו, בין היתר, כי לפי גרסה זו, לא ברור מדוע בחרה ס.ש. להעליל על המבקש עלילת שווא לפני הממונה עליהם, שכן היה עליה לחשוש מכך שהמבקש יגלה לממונה כי היא מועלת בתפקידה כביכול. בית-המשפט הוסיף וציין כי טענת העלילה לא הועלתה על ידי המבקש כתגובה מידית להאשמות כלפיו. נוכח קביעותיו אלה הרשיע בית-המשפט את המבקש בהטרדות מיניות כלפי שתי המתלוננות ובמעשים מגונים בא.ס., אולם זיכה אותו מן העבירה של מעשים מגונים בס.ש.. בהכרעת הדין, לא צוינה הסיבה לזיכויו של המבקש מעבירה זו, אך בגזר הדין ציין בית-המשפט כי זיכה את המבקש מאחר שלא הוכחה מעל לכל ספק סביר הקונוטציה המינית של נגיעותיו בס.ש.. על המבקש נגזרו 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 500 ש"ח וכן הוטל עליו לפצות את ס.ש. בסכום של 3,500 ש"ח ואת א.ס. בסכום של 2,000 ש"ח.   

3.        הן המשיבה והן המבקש ערערו לבית-המשפט המחוזי על פסק-הדין. המבקש ערער על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין וטען, בין היתר, כי לא הואשם כלל בעבירה של הטרדה מינית כלפי א.ס. ולא נחקר על המעשים המגונים שנטען כי ביצע בה. המבקש ציין כי רק עם הגשת כתב האישום נודע לו שהוא מואשם במעשים אלה. המשיבה מצידה ערערה על זיכויו של המבקש מן העבירה של מעשה מגונה בס.ש. וכן על קולת העונש. בהסכמת המשיבה, ביטל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים: סגנית הנשיא ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) את הרשעת המבקש בהטרדה מינית של א.ס. ואילו הערעור על הרשעתו ביתר העבירות נדחה על ידי בית-המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית-משפט השלום. כמו כן דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקש, לפיה קופחה זכותו להתגונן מאחר ולא נחקר במשטרה על האישומים כלפיו ביחס לא.ס.. בית-המשפט ציין כי אכן, ככלל, מן הראוי לחקור חשוד בגין החשדות המיוחסים לו, אולם קבע כי במקרה זה לא נגרם למבקש נזק ראייתי ובודאי לא נגרם לו עיוות דין שכן נתאפשר לו להציג את מלוא גרסתו וזאת לאחר שגרסת המתלוננת כבר הייתה בפניו. אשר לערעור המשיבה על זיכויו של המבקש מעבירת המעשה המגונה בס.ש., ערעור זה נתקבל ובית-המשפט המחוזי קבע כי משנתקבלה גרסתה העובדתית של ס.ש., לא היה מנוס מן המסקנה כי הנגיעות בהן מדובר היו בעלות אופי מיני. נוכח החומרה שמצא בית-המשפט במעשיו ובאמירותיו של המבקש ולאור הרשעתו בביצוע מעשים מגונים גם בס.ש., החמיר בית-המשפט בעונשו וגזר עליו 14 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות וקנס בסך 7,500 ש"ח. הפיצוי שנפסק למתלוננות בבית-משפט השלום נותר בעינו.

4.        מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה מלין המבקש על הרשעתו במעשים מגונים במתלוננת א.ס.. המבקש שב וטוען כי מעולם לא נחקר לגבי מעשיו כלפי א.ס. ולראשונה למד על ההאשמות כלפיו בעניין זה רק בעת שהוגש נגדו כתב האישום, ביום 17.3.2002, כשנה וחצי לאחר האירועים הנטענים בו. לדבריו, נמנעה ממנו עקב כך האפשרות להתגונן כראוי על ידי מסירת גרסה בעוד זכרונו טרי ולפיכך, נגרם לו נזק ראייתי ועיוות דין.

           דין הבקשה להידחות. אכן, סדר הדברים הראוי הוא כי חשוד ייחקר על החשדות המיוחסים לו בטרם מוגש כנגדו כתב אישום. יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה הקונקרטי ומן הטעמים שפירט בית-המשפט המחוזי, לא נגרם למבקש עיוות דין. על כן, אין מקום למתן רשות ערעור.

           הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עמה.

           ניתנה היום, כ"ד שבט, תשס"ה (3.2.2005).

                                                                                                         ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: